מאירי על גיטין ל״ט

1 המקדיש עבדו אין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך כמו שביארנו בפרק ראשון ומעתה כל שהגזבר אינו רוצה לזונו עושה ואוכל והמותר הקדש ובזו אינו צריך לעשות פחות פחות משו"פ ולאכול על הדרך שביארנו במקדיש יד עבדו בפרק ראשון שזה הואיל וכלו להקדש ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אינו צריך לכך ומכל מקום יש מפרשים אותה דוקא בלוה ועושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא הפרישו בה בין יד עבדו לעבדו המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו ומותר לו לעשות ולאכול שאין ההקדש חל בגופו כעבד אלא לדמיו האומר דמי כלי זה עלי נותן דמיו אבל אם אמר ערך כלי זה עלי אין ערך אלא ערך הקצוב בתורה ואין ערך לכלי ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין ערך לכלי ולדמים הוא מתכוין וגמר ואמר לשם דמים אלא אינו חייב כלום וכן הדין בעצמו בקטן פחות מבן חדש:

2 אע"פ שהמקדיש את העבד הקדשו הקדש ואסור ליהנות ממנו מ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש שלמדין חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע לענין זה ולא עוד אלא אפי' הקדיש שערו המחובר לו אין בו מעילה ואפי' היה עומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין הרי הוא כגזוז שהרי כל שעומדים במחובר משביחים הם ומ"מ לענין שבועה במה שידעת שכשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר להם אם טענו עשר גפנים טעונות ר"ל ענבים שבהם אם היו ענבים העומדות ליבצר והודה לו בחמש חייב שבועה אחר שהענבים לבצירה קיימי ושכל שעומדות בגפנים מכאן ואילך מתקלקלים הם כגון שאינם צריכים עוד לקרקע וכגון שאין שם דין הילך על הדרכים שביארנו בראשון של מציעא וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדינם כקרקע וגדולי המפרשים הכריעו ביניהם שאם מסרם לשמירה כגון לאחד מארבעה שומרים כקרקע הם אבל אם מסרם לבצור הרי הן כבצורות וכמו שאמרו כתובות נ"א א' כל העומד לגדור כגדור דמי ואין האשה והבנות ניזונות מהן וכן לענין קנייתם הרי הן כמטלטלין שלא ליקנות בכסף ושטר וחזקה וכמו שביארנו בבתרא פרק ספינה בסוגית הלוקח פשתן וכבר ביארנו דבר זה בשמיני של מציעא ובראשון של סנהדרין:

3 ולמדת מ"מ שזה שאמרו אין מועלין בשערו פירושו בעוד שמחוברים בראש אבל אם תלשם ועשה מהם נפה וכברה מועלין בו וגדולי הרבנים כתבו בהפך ואין הדברים נראים ומעתה כל שאמרו אין מעילה בקרקעות אף בדבר המחובר לקרקע פירושו כשנהנה מן ההקדש בעודו מחובר לקרקע שאין חיוב מעילה בא עד שיתלש ומה שאמרו יש מעילה בגדולין פירושו לכשיתלשו ויש שפירשה במקדיש אילן ועשה פירות או שדה והוציאה ענבים אלא שאנו כתבנוה כשיטת אחרוני הרבנים ומעתה מה שאמרו המקדיש בור מועלין בו ובמה שבתוכו פי' תוכו כגון המים ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשוה כשנהנה בו בהצנעת חפצים שהם תשמישו במחובר:

4 גר שמת בלא יורש כל המחזיק נכסיו זכה ואם היו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין ומ"מ אם בא אחד והתחיל בשעבודם בחיי הגר ונמשכה עבודתם עד שבשעת מיתת הגר היה העבד מתעסק במלאכתו זכה בו כמו שביארנו בראשון של קדושין בשמועה רב יהודה הינדואה ואע"פ שהקטנים אין להם דעת לזכות בעצמן זכו בהם שמים לקדושת מצות ולמדת שאין הלכה כאבא שאול ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שהלכה כאבא שאול והביאו ראיה משמועה שהזכרנו דרב יהודה הינדואה ואין בה הכרח כמו שכתבנו במקומה:

5 זה שכתבנו באלו שקנו עצמן בני חורין פירושו אף להתיר בבת ישראל ושמא תאמר והרי זה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ואין כאן משחרר מ"מ עבדו של גר הואיל ואין לו יורש הרי הוא כאשתו שכשמת הבעל לא נשאר בה שום זכות ליורש ומתוך כך אין צריך גט שחרור אבל ישראל שיש לו יורש אם הפקיר עבדו ולא הספיק לכתוב לו גט עד שמת הרי יורשו כותב להן גט שחרור ואין אומרין איסורא לא מורית איניש לבריה שכל זכות שלו אדם מוריש לבנו וזהו שאמרו למטה זילו לבריהו דמרוותא קמאי וליכתבו לכו גיטא דחירותא ומה שאמר אמימר אין לו תקנה כלומר משום דאיסורא לבריה לא מורית אין הלכה כן:

6 מי שברח עבדו או שאבד הימנו ונתיאש ממנו הרי הוא כמי שהפקירו ויצא לחירות אלא שצריך לכתוב לו גט שחרור שכל שיוצא מתורת יאוש או הפקר צריך גט שחרור ומ"מ כל שמוכר את עבדו או אף בנותן דמי עצמו לדעת הפוסק כרבי כמו שכתבנו למעלה כסף גומר לגמרי ואין צריך גט שחרור ואין הלכה כדברי האומר אורעה כל הפרשה כלה ללא חופשה כלומר שכל שאמרה תורה לא יומתו ר"ל ומפני שאינה משוחררת גמורה שיהו קדושיה גמורים הכל תלה הכתוב לטעם שלא חופשה שלא אמר כי לא נפדתה אלא כי לא חופשה כלומר שאפי' נפדתה כל שלא חופשה ר"ל בשטר אין קדושיה קדושין גמורין אינו כן אלא כל שנפדתה אע"פ שלא נכתב לה גט שחרור מקדשת גמורה היא וכדקאמר ברישא דקרא והפדה לא נפדתה כלומר שהיא פדויה ואינה פדויה הא כל שנפדתה לגמרי מקדשת גמורה:

7 הוזכר בכאן מעשה בשפחה שהיתה בוכה לפני רבה שהיה חולה ונוטה למות ונטל כובע שבראשו וזרק לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמרו שלא עשה כלום ומשום דהוה ליה כליו של מקנה ולמדת שאם היה הכובע שלה ר"ל שנתנוהו לה אחרים בדרך שלא היה לרבה רשות בו על הדרך שהזכרנו בראשון של קדושין שזכתה בעצמה אלמא עבד קונה עצמו בחליפין וכן כתבוה גדולי המפרשין אלא שגדולי המחברים כתבו שאינו קונה עצמו בחליפין כסתם משנה של קדושין ואינה ראייה שהרי אף ראשי איברים לא הוזכרו באותה משנה ושמא תנא ושייר ויש מכריעין בשם גאוני הראשונים שקונה עצמה בחליפין מידי שעבוד אבל לא להתירה בבן חורין בלא גט ולדברי גדולי המחברים יש מפרשים כאן שלא בתורת חליפין נתנו עד שנדקדק ממנה שאלו היה כליו של קונה זכתה אלא בתורת דמים נתן לה וטעה לדמותה להילך מנה ואתקדש אני לך שאף לענין ממון כן וזו אינה אלא באדם חשוב כמו שביארנו במקומו ואלו נתנה היא לו דמים שאין לו רשות בהן זכת וכליו של מקנה פירושו ממונו של מקנה ולישנא בעלמא נקט: